CVD מול HPHT: כך נוצרים יהלומי מעבדה

כל יהלומי המעבדה בעולם נוצרים באחת משתי שיטות: HPHT ו־CVD. שתיהן מייצרות יהלום אמיתי לחלוטין — אבל הדרך שונה, ומעניין להכיר אותה.

HPHT — לחץ וחום כמו בטבע

שיטת High Pressure High Temperature משחזרת את תנאי מעמקי כדור הארץ: גרעין יהלום זעיר מוקף בפחמן, ונחשף ללחץ של כמיליון וחצי אטמוספרות ולטמפרטורה של כ־1,500 מעלות. הפחמן מתגבש סביב הגרעין לכדי יהלום גולמי. זו השיטה הוותיקה יותר, שפותחה כבר בשנות ה־50.

CVD — בנייה שכבה אחר שכבה

בשיטת Chemical Vapor Deposition, פרוסת יהלום דקה מונחת בתא ואקום המוזרם בגז עשיר בפחמן (בדרך כלל מתאן). בעזרת אנרגיית פלזמה, אטומי הפחמן משתחררים מהגז ומתיישבים על הפרוסה — שכבה אטומית אחר שכבה — עד שנבנה יהלום שלם. זו השיטה הנפוצה יותר כיום ליהלומי תכשיט גדולים.

מה זה משנה לכם?

בשורה התחתונה — כמעט כלום. שתי השיטות מייצרות יהלומים זהים כימית ואופטית, ושתיהן מקבלות תעודות מאותן מעבדות גמולוגיות בדיוק. מה שקובע את יופיו של היהלום הוא לא שיטת הייצור אלא נתוני ה־4C שלו: קראט, צבע, ניקיון וליטוש. בתעודה הגמולוגית של כל אבן מצוין גם תהליך הייצור — שקיפות מלאה.